Last updated: 17/9/2011
בריאות דרך תנועה ניה
Nia - Through movement we find health
ניה היא טכניקת אימון ואורח חיים, המשלבת אימון גופני דינמי,ביטוי עצמי והנאה. הטכניקה משלבת תנועה ורעיונות הבאים מקשת גדולה של דיסציפלינות תנועתיות. ניתן למצוא בה את החן והזרימה שבאמנויות הריקוד, את התנועה החזקה והמתפרצת שבאמנויות הלחימה ואת ההקשבה לגוף והמודעות מאמנויות הריפוי
הפילוסופיה של ניה היא - בריאות דרך תנועה. אנו מאמינים, כי ריקוד המכוון להקשבה, גילוי עצמי ושחרור של הגוף, מאפשר להתחבר לתחושות הגוף במישור הפיסי והתודעתי-פנימי ומאפשר ליצור דרך
.של ריפוי דרך תנועה והנאה
המוסיקה בשיעורי ניה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. היא נבחרת במודע במטרה ליצור קשת רחבה של תגובות גופניות ורגשיות, אשר מעצימות את החוויה ואת יכולתנו להרחיב את קשת התנועות שבה אנו לומדים להניע את גופנו
ניה מוכרת כיום בעולם כשיטה בטוחה בתחום סיבולת לב-ריאה. היא ,מציעה שילוב מרתק לאימון הגוף והנפש, בהיותה שיטה דינמית מאוד בבד בבד עם הנאה גדולה והתבוננות עמוקה פנימה
הסטוריה
,בתחילת שנות השמונים החליטו קרלוס ודבי רוסאס מקליפורניה ארה"ב לקרוא תגר על שיטות הכושר המקובלות. כשהמוטו הרווח בחדרי הכושר היה – "אם לא סובלים, לא מרוויחים", הם התחילו .לחפש .דרכים/הוליסטיות לשמירה על גוף בריא ובכושר
הם תעו וחיפשו דרך לנוע בהנאה ומתוך נוחות ורגש, במטרה ליצור שיטת כושר בריאה ומבריאה. כצעד ראשון הם חלצו נעלי ההתעמלות והחלו לגלות את היתרונות שבכפות רגליים יחפות. מהר מאוד גילו שההנאה היא המפתח להתמדה ולפיתוח הבריאות. כך נולדה שיטת ניה, כדרך חיים וכטכניקה לאימון
ניה מתאימה לכל אדם, אשר אוהב לנוע ולרקוד, ללא קשר לנסיון קודם בתחום הריקוד מחבר את האדם לחלק הראשוני שבנו, שרוצה לזוז, ליהנות, לפתח את הכושר ולחוות יצירתיות. אנשים אשר רוקדים לאורך זמן מרגישים תמורות רבות בדרך שבה הם חיים, רוקדים וזזים גם בסטודיו וגם בחיי היום יום
.
.
.
.
.
אודות ניה
.
.
Israel
בס"ד
Israel
Israel
בס"ד
הסיפור של ניה
מבוא
הסיפור של ניה החל הרבה לפני שדבי סטיוארט רוזאס וקרלוס איה רוזאס החלו את דרכם היצירתית המשותפת ב1982, מונחים ברעיון שכושר יכול להרגיש יותר טוב, להיות כייפי ויכול להיות מענה כולל לאדם כישות רגשית, חושבת, עם נשמה ורוח, לא רק גוף פיזי. הסיפור שמאחורי הסיפור מתחיל בשיקגו, ומסופר ע"י דבי עצמה.
ההקדמה של דבי
הסיפור שאני עומדת לשתף אתכם מיועד להטיל אור על למה זה היה לי כ"כ חשוב לעצב את ניה באופן זורם, מעוגן במרכז הגוף, מעוגן בחושי הגוף ויצירתי. הסיפור האישי שלי יעזור לכם להבין למה זו העדיפות העליונה של ניה לגרום לאנשים להרגיש טוב כלפי עצמם, ביחס לגופם , לזהות שלהם ולגבי אפשרויות העתיד שלהם. אני מקווה שהסיפור שלי, על מרכיביו הטובים והכואבים כאחד, יתן לכם כוחות והשראה לצאת אל דרככם הייחודית לבריאות, הרגשה טובה וכושר.
לא תמיד הרגשתי כפי שאני מרגישה עכשיו. מוחי, גופי, רגשותיי ורוחי לא היו מאוחדים תמיד. אני מניחה שאפשר לומר שהחוויה המודעת הראשונה שלי, במובן הגוף, קרתה כשפגשתי את קרלוס בגיל 29. אבל לפני שנגיע לזה, אקח אתכם חזרה לתקופה שבה חוויתי סבל ומאבק.
ינואר 1950. אמא שלי מספרת שבזמן הלידה שלי התחוללה סופת שלגים עזה בשיקגו, אילנוי, ארה"ב. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת שלג. נראה לי שמזג אוויר קר תמיד גורם לי להרגיש בטוחה. אני לא ממש זוכרת את ילדותי אבל אני זוכרת היטב שבועות שלמים חולפים בלי החושים שלי. בהתאם למחלה, ביליתי זמן ממושך ללא יכולת לראות, לשמוע, לגעת או לטעום. לכן אני מעניקה היום כבוד רב לחושי הגוף.
בגיל חודשיים, לקיתי במחלה הגופנית הראשונה שלי. באמצעות ניתוח הוסר גידול מצידו הימני של הצוואר שלי כפעוטה. תנועת הצוואר המוגבלת שלי היא תיזכורת לפלישה הכירורגית לצווארי כפעוטה. מי שמביט בי מקרוב מלפנים, מבחין כי המיקום של הראש שלי יושב כסנטימטר וחצי רחוק מדי ימינה. עם זאת, ניידות צווארי השתפרה מאוד הודות לניה - ומה שפעם היה עיוות צווארי, החלים כמעט לחלוטין.
בין הגילאים שנתיים עד שבע, היו לי כמעט כל תחלואות האף-אוזן-גרון הידועות למדע. לעתים קרובות אני תוהה אם העובדה שגדלתי סמוך לחווה שרוססה מעת לעת, תרמה לכך. הייתי מתעוררת עם עיניים נפוחות, עצומות, דבוקות מהפרשות. האף שלי היה גדוש, מה שהקשה מאוד על יכולתי לנשום. דלקות גרון ושקדים נפוחים הצרו את רצוני לאכול, מפאת הכאב ואי הנוחות בבליעה. בסופו של דבר, עברתי ניתוחים להסיר את הפוליפים והשקדים שלי. בליטות מכוערות גדלו על פני השטח של העפעפיים שלי. שקיות מוגלה כואבות על פניי גרמו לי להתבייש במראה שלי.
מחלות אלה היו זרז למה שרופאים ומורים איבחנו אצלי כ"ליקויי למידה". נסוגתי מן העולם, מה שפגע ביכולת שלי ללמוד ולהתקדם. אנשים חשבו שאני איטית וטיפשה. הם היו אומרים דברים כמו, "היא חולם כל היום", או "היא לא שמה לב," או "היא לא מאוד חכמה." להערות האלה היתה השפעה עמוקה עליי, ההערכה העצמית ותחושת הערך העצמי שלי נפגעו. הם גנבו את חלומותיי והצרו את תפיסת הפוטנציאל שלי. אני מזהה כי הכאב שלי שנרפא מאד - הן פיזית והן נפשית - הניעה אותי ליצור את ניה כמושתת בחווית הגוף החושי ומודרכת מהחושים.
בגיל שמונה, התחילה בתוכי מערכת יחסים עם הצד האינטואיטיבי, עם הדמיון והיצירתיות שבי. זו מערכת יחסים שהפכה להיות אחת המתגמלות והמענגות ביותר שלי. ברחתי לעולם חסר גבולות - הרחק מהמציאות שהיתה לי אז. אלא שבתי הספר באותם זמנים הציבו ערך דל ליכולות אומנותיות. מבחינת הממסד אני נחשתי כחסרת "אינטליגנציה". תגובות כמו : "טוב לפחות היא יכולה לצייר" הותירו בי תחושה שאני לא שווה - ושהכישרון האמנותי שלי היה לא התקרב אפילו לערך של כישורי קריאה או מתמטיקה.
באותה שנה, סבלתי מפסוריאזיס ואקזמה. מבתי השחי אל כפות הידיים שלי, היתה לי קליפת עור עבה, כמו קשקשים, עד שלא הייתי מסוגלת לכופף את הזרועותיי. זה היה בלתי אפשרי עבורי להתלבש, להתנגב או לאכול בכוחות עצמי. נשלחתי הביתה מבית הספר מחשש שמחלתי מדבקת. העור שלי בער באדמותו, גלדים ומוגלה על זרועותיי. כשהגעתי הביתה, אמא שלי עטפה את זרועותיי, תפסה את מכתב הרופא ולקחה אותי חזרה לכיתה. מושפת ונבוכה, חשתי בושה עמוקה במראה שלי.חוויה זו הציתה דיאלוג פנימי שקט, שחזר ונשנה במשך שנים: "הלוואי ויכולתי להיעלם". האקזמה נמשכה לתוך שנות העשרה שלי, והשאיר אותי במקום שבו לא רציתי מגע עם עצמי או אפילו לראות את הגוף שלי. המחשבה שמישהו אחר יביט או יגע בגופי היתה בלתי מקובלת על הדעת. זה השפיע דרמטית על היכולת שלי ללמוד ולתת את שומת ליבי ללימוד.
הגוף הזה - שהיה אמור לטפס על עצים, לרוץ, לדלג בשלוליות - נעשה מפוחד יותר, סגור ונוקשה אנרגטית. דלקות אוזניים ועיניים הותירו אותי בלי יכולת לקרוא כמו ילדים אחרים. פיתחתי קשיי דיבור שהצריכו טיפול. כל יום בשעה 10:40, מלאך החושך (שם כינוי לקלינאי תקשורת שלי) הגיע אל הדלת ונבח: "דבורה בנדר." שנאתי לשמוע את השם שלי. הרגשתי שהשם שלי, הופרד מכל שאר הילדים, בתור זו המטומטמת שצריכה טיפול מיוחד.התחלתי לקשר את השם שלי עם הבושה, ועד מהרה למד לטשטש את הנוכחות שלי, כדי ששמי לא יקרא יותר.
עבורי, הגוף והנפש שלי הכזיבו אותי. הרגשתי התעללות ונטושה על ידי עצמי, נהייתי כעוסה ודוממת. אף אחד לא יכול היה להבין שאני לא לומדת כמו כולם. אם הייתי קורא בעיה במתמטיקה שעסקה בלפתור בעיה כמו כמה תפוחים היו בסל, דעתי היתה מתפזרת ויוצאת מכלל שליטה. הייתי מדמיינת תפוחים מנוקדים, תפוחים עם כנפי מלאכים, תפוחים מדברים, תפוחים עם רגליים ארוכות וגרביונים מפוספסים; כולם רקדו במוחי. לפתור כמה תפוחים היו בסל היתה בעיה משנית.
נסוגתי עוד יותר אל תוך העולם היצירתי שלי שבו הרגשתי בטוחה ומוגנת. אבל לא נראה שהיה במוחי מקום בו יכולתי לקרוא, לחשב, להבין או לזכור את מה שרצו ממני. מילים ואותיות עפו ללא שליטה על פני הדף והתהפכו. היו ימים שבהם לא הרגשתי את עצמי נושמת עד 15:00, שפעמון בית הספר צלצל. זה היה רגע שבו נהייתי חופשיה מהממסד שדר ממה"לא בסדר"יות שלי להיות "בסדר".
נקודת המפנה
החלום הותיק שלי להיות רופאה הודחק לטובת לימודי אומנות. בסופו של דבר התחלתי לעבוד כמאיירת רפואית במכון לפסיכיאטריה במיזורי במחלקת המחקר והתרופות. בגיל עשרים התחתנתי - עשיתי כמו כולן על מנת ש'ידאגו לי'. ב1975,אחרי לידת ביתי השניה, חוויתי דיכאון שלארח לידה והכל השתנה. הלכתי למכון כושר לנשים בלבד.כן, מהסוג הישן עם שטיח ורוד ועמודי זהב. אני זוכר את עצמי שוכבת על הקרקע עם רגל שמאל בגלגלת. כפי שהעברתי אותה מעלה ומטה בתקווה להתחטב ולהתהדק, המצב הרגשי שלי השתנה באופן מפתיע. הרגשתי את הדיכאון משתחרר. סיימתי והלכתי הביתה, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.
זמן קצר לאחר מכן, פגשתי אישה בשם ברברה שהזמינה אותי לשיעור התעמלות אירובית שהיא מלמדת. ברברה נאבקה עם משקל עודף, עם גופה וצורתו, כך שהאימון היה חלק מהחיים שלה. במהלך השיעור, חוויתי שתחושת ההקלה חזרה אלי. פניתי אליה ואמרתי, "את יודעת, אנחנו יכולים לעשות את עניין הכושר הזה ... ואנחנו יכולים לעשות את זה טוב יותר." היא בהתרגשות הביעה את רצונה לפתוח עסק משלה, וכך החלו חיי בעולם הכושר.
בשנה הבאה, חינכנו ובדקנו את עצמנו לפתח תוכנית משלנו. שני עד שישי, מהבוקר עד אחר הצהריים, היינו קוראות ספרים על פעילות גופנית, תזונה, אנטומיה, פיזיולוגיה, מדע ההתעמלות והפסיכולוגיה. זו היתה עבודה קשה בשבילי, אבל הייתי מלאת מוטיבציה. קראתי לאט וחזרתי וקראתי פסקאות עד שהבנתי. חישבתי דרכים להבין את המילים לפי תמונות ציור, קריאה בקול רם, באמצעות גופי להביא את משמעות המושגים. העסק גדל בקצב מהיר משניתו ליותר מחמישים מורים שיחד הצענו יותר ממאה שיעורים בשבוע בכל אזור מפרץ סן פרנסיסקו. בין השנים 76-82, החברה שלנו "בוד סקווד אינק" היתה החברה אירובית המצליחה ביותר במחוז מארין, קליפורניה. ב1982 פגשתי את קרלוס איה-רוזאס והתנתקנו מהמיינסטרים של הכושר ליצור את ניה.
לידתה של ניה
פגשתי לראשונה את קרלוס כשבא לשיעור אירובי שלימדתי. הוא הגיע עם כוונה לשפר את רמת הכושר שלו ולהשיג יתרון בתחרות הטניס הקרובה שלו, כשחקן טניס מקצועי. לאחר שהשתתף בכמה שיעורים, הוא ניגש אלי וביקש עבודה - הוראה זה מה שהוא תמיד שאף לעשות. נתתי לו קלטת שגרתית ללמוד. חמישה ימים לאחר מכן, הוא חזר מוכן "לזרוק את המגבת" (לוותר) על קריירת טניס המקצועית שלו לטובת הוראה. היזמית שבתוכי אמרה לי שאני צריכה להעסיק אותו - וכך עשיתי.
במהלך פגישת הצהריים שלנו, קרלוס התעניין ושאל על חיי. תיאר לו בצבעוניות על עבודתי, נישואיי, ילדיי. לאחר מכן הוא הציג את השאלה האחת הפשוטה שתשנה את הכל: "האם את מאושרת?" קפואה בזמן לרגע, אני זוכרת שנשכתי את המזלג וכמעט שברתי שן. דבריו רצו ישר אלי. הייתה לי סחרחורת. בלי קשר עין, מהרתי להגיב, "כמובן שאני מאושרת." מיהרתי למכוניתי בפאניקה מוחלטת. החלקתי למושב הקדמי וסידרתי את המראה האחורית שלי, ועיניי התקבעו על בבואתי. האמת היתה, לא הייתי מאושרת. מי שהייתי בבוקר נעלמה ואי אפשר היה לקבל אותה בחזרה. במה שנראה כמו שבריר של שנייה, חיי כפי שחייתי אותם עד אותו רגע,, הסתיימו. בהשתקפות החדשה ראיתי את כולי בי - נפשי, נשמתי ורוחי. זו היתה ההתחלה של החיים שלי במודעות, ברגע של לידת התהליך של הריפוי שלי .בגיל 29, ביקשתי להתגרש אחרי 11 שנות נישואים כדי להתחיל מחדש.
שיעורי ה"בוד סקווד" פרחו, התחלתי לחפש דרך להכיר בהתקדמות של התלמידים. החלטתי להתקשר לחבר שלי, שהיה אמן לחימה, בתקווה ללמוד יותר על שיטת החגורות. הוא הזמין אותי לדוג 'ו שבו הוא התאמן. נרגשת ולא בטוחה למה לצפות, הזמנתי את קרלוס להצטרף אלי. הוא הסכים ויצאנו לדרך.
לא ידעתנו שחיינו עומדים להשתנות באופן דרמטי. כשהגענו לדוג 'ו, אמן הלחימה ביקש מאיתנו לחלוץ נעליים ולהיות יחפים. כרעיון זה היה חדש לנו. לאחר מכן הוא ביקש מאיתנו לנוע. כהתחלנו לעשות קפיצות ולהרים את הרגל, הוא הניד בראשו והודיע לנו ש"שכחנו כיצד לנוע." האם זה באמת אפשרי? היינו מדריכי אירובי מקצועיים אחרי הכל. יצאנו עם יותר שאלות מאשר הגענו.
למחרת בבוקר, קרלוס ואני לא יכולנו לסבול את הנעליים בשיעור. זה הרגיש כל כך לא נוח ולא טבעי. נעשינו מודעים יותר ויותר לחסרונות של אירובי המסורתי. כל יום, קרלוס התגלגל מהמיטה מעווה את פניו תוך כדי מתיחות לחמם את השרירים. הוא היה נוטל משככי כאבים עם הקפה לפני כל שיעור בוקר כיוון שהאימון הכאיב לו בפציעות השוק. באותו זמן הקפיצות האירוביות הפכו פחות ופחות נסבלות עבורי. וכך, ביחד, התחלנו לשאול מה מקור הכאב שלנו. ידענו עמוק בפנים שישנה דרך טובה יותר - דרך מספקת יותר: דרך יעילה לחטב את הגוף תוך מיזוג הלב ולהעשיר את הנפש ואת הנשמה.
באותו זמן, המנטרה בבריאותית המקובלת היתה, "אם אין כאב, אז אין רווח." ביחד, קרלוס ואני דחינו את הרעיון והגדרנו גישה חדשה לבריאות - גישה שהתנתקה מהשיטה האירובית המוגדרת של תנועות חוזרות ונישנות וההפרדה בין המוח והגוף. ב13 שנים הבאות, עבדנו יחד לפתח ולגלות את ניה - נותנים במסירות שלנו אחד לשני, לעבודתינו, ובמסירותינו לתהליך ההתפתחותי שלנו להמשיך להנחות אותנו.
זה היה קטליזטור לשינוי עצום כלפי " פיוז'ן פיטנס". כתחליף לאובססיביות בהקשר לתוצאות הפיזיות, ניה נהייתה מכוונת לצרכים של הגוף, המיינד, הרגש והרוח. ספורטאים, רקדנים, מתאמנים מזדמנים שונאי כושר כאחד החלו לאמץ את אורח החיים התנועתי כי זה הרגיש טוב. זה היה מלהיב, לא גדוש ברגשות אשמה. הציע ביטוי והבעה במקום להיות חד מימדי. העניק ריפוי במקום התשה. ניא חרץ בקטגוריית הכושר את המושג גופנפש (בודיי-מיינד).
כן, אני חווה כאב, שמחה, מאבק ופחד לאורך הדרך כי, כמוך, אני אשה אמיתית. הקשר הרומנטי שלי עם קרלוס הסתיים בשנת 1995, אשר גרמה לקהילת הניה לרחוש כמרקחה. במהלך הזמן הזה, עברתי 'מבחנים' שגורמים לי לתהות איך שרדתי. אבל אני יודע שעשיתי את זה בגלל ניה. למרות כל הכאב והצער הרגשי מהפרדה שלנו, מעולם לא הפסקתי ללמד. השתמשתי בכל שיעור כהזדמנות לריפוי, לנוע, לנשום גדי להתקרב לעצמי. ניה לימדה אותי איך לאהוב מבעד לכל המצוקה הרגשית שלי.
לנוע קדימה
עכשיו אני חיה את מה שאני מכנה כ"שלב האהבה המורחבת" שלי. אני מרגיש מבורכת באמת. הבעל הנפלא שלי, ג'ף סטיוארט, תומך ומגשים את העבודתי וחלומותיי כמנכ"ל ניה. כל יום אני ממשיכה לתת לתלמידים שלי את הטוב ביותר שיש לי להציע בזמן הזה, מעוגן בחוויות העבר שלי ומשקיף אל חזוני לעתיד. אני נרגשת להשיק תוכנית שתציע את הקבוצה הבאה של מאמני הניה שילמדו את האינטנסיב ניה חגורה לבנה ברחבי העולם להכשיר מורים לניה ולהתאים את התירגול לאוכלוסיות מיוחדות. לקויות הלמידה שלי הם תזכורת כי האינטיליגנציה היא של הגוף, לא של השכל. אני נשארת מחויבת ליצירתיות בצורה כזו שהקסם של היקום יכול להתגלות אליי. איפה כל זה קורה אתם שואלים? בגוף שלי: מקום שאני עכשיו אוהבת להיות.
דבי סטיוארט רוזאס.
תורגם ע"י עדי גורן
